“ישנו 8 נפשות על 2 מיטות מתקפלות כשאנו חולקים אוהל רעועה עם משפחה נוספת, בתנאים נוראים, בקיץ כבשן ובחורף נחלים של מים היו מציפים את המעברה וסוחפים את מעט הרכוש הבסיסי שעוד היה לנו” מספר דוד “הזיכרונות הראשונים שלי הם בעיקר של קושי, זו תחושה נוראה להביט בהורי ולחוש את חוסר האונים שלהם, מול קשיי השפה, קושי הפרנסה, עוני ובעיקר בושה, אנשים מכובדים שאבדו את מעמדם וכבודם העצמי אל מול חלום ארץ זבת חלב ודבש המתנפצת והמציאות היום יומית הקשה מנשוא. כבר אז כילד/נער צעיר הבנתי שאני מחויב לעזור בפרנסת המשפחה, עבדתי בכל עבודה מזדמנת, ביצור קרמיקה, בסבלות במכונאות, עבדתי ביום ולמדתי בלילה עשיתי הכל, זה לא היה כמו היום, אז פשוט לא היו ברירות אחרות. סיימתי לימודי מכונאות ושובצתי לשירות בחיל השריון, גם בתקופת הצבא יצאתי לחופשות מיוחדות להמשיך ולעבוד על מנת לשלם את החוב המשפחתי במכולת, השלמתי את שירותי הצבאי ויצאתי לחיים”